וכך כתב אורי שכטר סגן אלוף במילואים לפני כניסת שבת

אנחנו אשמים…
לפני כמה שנים בהיותי סגן מפקד גדוד מילואים, (בדיוק באותה גזרה בה נעשה אתמול נסיון הלינץ באותו יהודי).
קיבלנו דיווח מודיעיני שכמה מאות פלסטינים מעונינים לחסום את הציר המוביל לישובים היהודיים באזור.
הפלסטינים נעו משני כיוונים שונים לכיוון הציר המדובר.
אני הייתי אמור לחסום אותם עם שתי פלוגות מכיוון אחד ומפקד אחר היה אמור לחסום את האחרים עם שתי פלוגות נוספות בציר האחר.
מכיוון שהיה עיכוב בקבלת האמצעים לפיזור הפגנות.
שמעתי את המפקד השני מדווח בקשר למפקד החטיבה, שאם לא יגיעו אליו האמצעים לפיזור הפגנות הוא וחייליו יקלעו למצוקה.
אני דיווחתי מייד אחריו שאם לא יגיעו אלינו בזמן הקרוב האמצעים לפיזור הפגנות, המפגינים הפלסטינים יקלעו למצוקה. (אני נמצא עם שתי פלוגות לוחמים עמוסות בנשק ותחמושת, אז לאיזה מצוקה אני בדיוק יכול להיכנס).

בהמשך שמעתי דיווחים בקשר על המאבק שמנהל המפקד וחייליו מול המתפרעים, מאבק שכלל נפגעים רבים בשני הצדדים כולל ג'יפים שהועלו באש.
בצד שלי החבאתי את שני הפלוגות במטעים מסביב, שמתי 4 צלפים ועשיתי סימון של פס על הכביש במרחק כמה מאות מטרים במסלול הגעת ההמון המתפרע.
ברגע שהם ראו את הסימון על הכביש רק 2 ניסו לעבור אותו ולזרוק עלינו אבנים, ואז הצלפים פגעו בהם ברגליים.
מאותו רגע אף אחד לא ניסה לעבור את הסימון.
בשלב מסויים הגיע מפקד החטיבה וראה אותי יושב ברוגע על מכסה המנוע של הג'יפ ושותה תה צמחים.
הוא שאל אותי איך כל כך רגוע אצלנו בניגוד לצד השני ואני עניתי לו שצריך מעט כוח אבל להיות ממוקדים וברורים.
ולדעתי זו הבעיה המרכזית שלנו בסכסוך המתמשך עם הפלסטינים, בעיה שמבלבלת גם אותם.
מי שעושה טרור (אבן זה טרור) צרכים להיות איתו ועם משפחתו ברורים, חדים ומאוד אגרסיבים.

ומן הצד השני מי שלא עשה כלום לא צריך לסבול וצריך לחיות ברוגע.
וזאת מבלי להקשיב ליועצים המשפטיים למיניהם או לכל מיני חכמים אחרים, שבסופו של יום גורמים להרבה יותר הרוגים ונפגעים בשני הצדדים, וגורמים לסכסוך להישאר תמיד על אש גבוהה.
שבת שלום ורגועה לכולם
אורי